הכל התחיל בטלפון ביום שלישי בערב. בשיחה שאלה קבוצה של צעירים הולנדים, אשר לקחו חלק בתוכנית 'תגלית' (בה עורכים צעירים יהודים מרחבי העולם מסע היכרות ברחבי ישראל), אם יוכלו לערוך ביקור בבית בארט. הם ביקרו באותו היום ב'יד ושם' ורצו להגיע ביום רביעי, היום האחרון למסעם, לערוך היכרות עם ניצולי השואה. עמיתתי לעבודה, מרסלה הייתה מאוד נלהבת לגבי הביקור, ויידעה מיד את קבוצת המתנדבים (מאטייס) שלה. המתנדבים דאגו לכך שנוכל לארח בנעימות קבוצה של 25 צעירים בגילאים 18 עד 27 מתחת לפרגולה בבית בארט.

שלום,
בעלי ואני חיים עם שלושת ילדנו באזור הדרום ובזמן מבצע 'צוק איתן' היינו חייבים להיכנס לממ"ד באופן קבוע בזמן אזעקות. ברגעים האלה אני מאוד מפוחדת ולחוצה, אבל אני מתביישת קצת בלחץ שלי וחושבת תמיד שעדיף לילדים אם אני אסתיר מהם את הפחד ואעמיד פנים שהכל בסדר. אבל האם זה באמת כך? אותה השאלה עולה גם במצבים אחרים, למשל, אם אני מאוד עצובה או מודאגת בגלל מישהו מאוד חולה, או כאשר מישהו נפטר. אני לא יודעת אם כדאי לתת לילדים לראות אותי ככה כמו שאני מרגישה, או שיהיה להם יותר טוב אם אשלוט ברגשותיי ולא אעמת אותם איתם. מה כדאי לי לעשות?

גם השנה כמו בשנים הקודמות נפגשנו פעם בחודש בימי ג' במועדון של 'אלה'. מפגשי דור שני אותם אני מתחילה בכל שנה בנקודה אחת, ובסיום השנה אני במקום אחר. כך גם השנה.
לכבוד מפגש הסיום החלטנו לבקר במרכז "נא לגעת" ביפו. התאספנו בנמל ואני הייתי כולי נרגשת, לא ממש רגועה. לאכול בחושך מוחלט?! איך יהיה? כיצד זה ירגיש? בעיקר הקושי לא להיות בשליטה הדאיג אותי. להפתעתי הייתה זו חוויה עוצמתית מאוד מפני שלפתע בחושך כל החושים האחרים עבדו יותר חזק.הריחות, הרעש והחושך נהיו ברורים יותר.
אחרי הפסקה קטנה נכסנו להצגה לא על לחם לבדו. כל הם השחקנים עיוורים וחירשים. איך אפשר? מתברר שאפשר! ואפילו היה מדהים ומעניין. היה לי מעט קשה לעקוב אחרי הכל, הדיבור הלא כל כך ברור, תרגום לכתוביות ובשפת הסימנים, אך הייתה שם הרבה עוצמה.
קבלתי הרבה כוח כשראיתי שלא משנה המגבלה שיש לאדם, תמיד יש לו אפשרות להתמודד.
יצאתי עייפה ועם הרבה חומר למחשבה.

תודה חבר'ה על הכל!

נתראה באוקטובר לשנה אחרונה מסיימת, ובטח יהיה מפתיע.
רונית אילסר

אני מקבלת כל עלון 'אינפוקוס' במייל ובדרך כלל נהנית לקרוא בו את הסיפורים האישיים. כך היה גם ב'אינפוקוס' האחרון בו סיפרהאלישבע אורבך ביום הזיכרון בעתלית, שאורגן ע"י ארגון עולי הולנד, על ההחלפה הפלאית של 222 ההולנדים תמורת טמפלרים גרמנים, ואת הספורים הקטנים שעמדו מאחורי החלפה זו.

לצורך צילומי סרט דוקומנטרי, בבימויה של נועה אהרוני (בימאית ותיקה, מביימת סרטים עלילתיים ("עד סוף הקיץ") ודוקומנטריים (כתבות בבולדוג, מבט שני, פונדק החלומות ועוד...)בנושא דור שני לשואה, אנחנו מחפשים את האנשים שיכולים לספר את הסיפור האישי שלהם על החוויות והתחושות של לגדול עם הורים ניצולי המלחמה. אשמח מאוד לכל פניה. לפרטים נוספים: טל בן ברוך (תחקירנית ותיקה בהפקות דוקו-ריאליטי ודוקמנטרי (בין השאר: משפחה חורגת, רצים לדירה, השגריר, החולה המדומה, ועוד...)
052-3645281
talbenba@gmail.com

door Jodie Ras

Het begon allemaal met een telefoontje de avond ervoor. Of een groep Nederlandse jongeren die in het kader van Taglit (Birthright) een reis door Israel maken, de volgende dag een bezoek mogen brengen aan Beth Bart? Omdat mijn college en het maatjesteam in Jeruzalem goed kunnen improviseren, was het antwoord 'ja'. Zij zorgden er in een mum voor dat 25 jongeren onder de pergola van het ouderenhuis terechtkonden voor een intiem gesprek met de Beth Barters.

door Dan Reisenstadt

De laatste bijeenkomst van het seizoen ging onze oudste Tweede Generatie gespreksgroep op bezoek naar het centrum 'A.U.B. Aanraken', waar je in de wereld van de doven en blinden wordt geintroduceerd. Dat was voor ons als groep een goede en ook moelijke ervaring, om niet-ziende samen te zijn, te eten en drinken. Het brengt gevoelens van onmacht naar boven en veel verdriet over het feit dat mensen met beperkingen en met gemis moeten leven.  

Met hulp van een aantal geweldige vrijwilligers hebben we de Rimpeltjesgroep begin september naar het Tel Aviv Museum genomen om de tentoonstelling over Delfts blauw en wit te bezoeken. Zestien mensen van rond de 90 die volop genieten van antieke en hedendaagse stukken keramiek, van Hollandse tegels aan de muur, borden en vazen in de vitrine, en tot slot van een kopje koffie.

Mijn man en ik wonen met onze drie kinderen in de kuststreek en in de zomer moesten we regelmatig de schuilkamer in. Ik was op die momenten behoorlijk angstig, maar schaamde me voor mijn zenuwen. Ik denk altijd dat het voor de kinderen beter is als ik mijn angst verberg en doe alsof er niks aan de hand is. Is dat ook zo? Diezelfde vraag doet zich ook in andere situaties voor, als ik bijvoorbeeld heel verdrietig ben over iemand die ziek is of overlijdt. Mogen de kinderen me zien zoals ik me voel, of help ik ze er meer mee door ze niet met mijn emoties te confronteren?